מתוך המסע:

...זה הזמן שבו עזבתי את השבט שלי

עדיין ביער, נער, זו הפעם הראשונה שאני יוצא לצוד לבד, יש לי את החנית שלי, אני מרגיש שהם צופים בי, אבל אני מתעלם מזה, אני צריך לצוד משהו קטן, כמו ארנב, זה שעת היום, אני עומד, לא זז, מחכה, אבל אין לי מושג מה לעשות... אני מנסה להקשיב, מחפש רמזים מהיער, הגוף שלי מתוח מאוד, כלום לא קורא לי לזוז אבל אני זז שמאלה קדימה, קר מאוד ועכשיו גם קצת קר לי... וזה מסיח את הריכוז שלי, היער קפוא, ערפילי ואפור. אני עדיין לובש רק את התחתונים האלה. אני זז כמו מקצוען עם החנית למעלה אבל אין לי מושג מה אני עושה. אני מסתכל על העצים, אולי יש ציפורים, אבל ביער אין שום דבר בשבילי. אני חושב שאני רעב, אנחנו רעבים. אני מרגיש מתוח. אם אני לא אמצא מה לאכול לא נאכל, ואני לא מבין, למה אני הולך לבד...? יש ציפור, אבל אני יודע שאין לי סיכוי לפגוע בה, היא תעוף. אני מרגיש את הבאפלו אבל היא לא כאן עכשיו. אני ממשיך ללכת, כל כך קר ואני יודע שכל החיות נמצאות איפשהו, אבל לא כאן! אני מסתכל מתחת לאדמה, אולי שם חם יותר, מתחת לעצים שנפלו והכל מאוד קר. אני מרים אבנים כדי למצוא תולעים, אני מוצא כמה אבל מתבייש מכדי לאכול אותם, הם פשוט מתנודדים מתחת לסלע, אני לוקח אותם, אולי מחזיר אותם? אני אפילו לא יודע איך לקחת אותם... החזרתי אותם... אני מרגיש נורא ... אני חושב שאני יכול לחזור אבל אני מפחד לחזור בידיים ריקות. אני מזמין את הבאפלו, היא באה עם כל הגודל הענקי שלה, אני רק רוצה לשכב עליה, לרכוב עליה, היא נותנת לי לטפס עליה, זה מרגיש כל כך מנחם... אני רוצה להירדם עליה ולהתעורר במקום אחר ואני מרגיש רע עם זה, כאילו אני בורח, אבל אני עושה את זה בכל זאת, אני קצת מתעלף. היא ממשיכה לזוז, מנדנדת אותי להירדמות באיזה אופן.